צייר לי נוף / בני בורא .

"אתמול על גבעה בלב המדבר,

צופה אל חלקת קרקע שוממה,

היה זה מקום מאילו שקשה לעזוב

ואי אפשר לומר מדוע.

אם תחוש יום אחד חשוב מידי,

לך טפס על גבעה זו

והשקף למטה אל המדבר-

ושם בודאי ימצאו לך תשובות רבות.

איי שם על גבעה שאין לה שם,

ניסיתי לשקוט, על מנת להקשיב לשקט.

מהו אותו שקט המדבר, תהיתי.

אולי זה הצליל היחיד שעליו אין מדברים...

כעבור כמה דקות שמעתי נעימות רחוקות

שנישאו על גבי רוחות הערב.

אותם רוחות, אשר ליטפו את חומם של אלפי סלעים קטנים

שמהם בנויים ההרים הגדולים,

רוחות שנשבו בנתיבי המדבר

...שלעולם אינם טועים בדרך.

בינתיים, בעוד השמש נעלמת ונוגה,

תולה את לובן הפנינה שלה בארגמן האווך הגווע,

הלכו והתכהו השמיים עד שלא היה ניתן להבחין

בין מדבר של מטה למדבר של מעלה.

צלילי היום החמים נמוגו אט אט

בחשכת הלילה הכסופה,

והאפילה הסירה את הלוט

שמעל יופיים האינסופי של השמיים המיוחדים של המדבר.

ברגע זה מתעוררת תחושה נפלאה ונדירה-

יש קיום לחלום!

לבד עם הדימיון, זהו הרגע

שבו מתגבש בראשך רעיון

שלעולם לא ירפה ממך.

אנשים נוטים לומר:

"אדמה זו שלי", אבל-

ברגע ההוא חשבתי, כי בעצם האדמה,

איינה שייכת לאיש. האנשים שייכים לאדמה!

כל מה שכאן שייך לאדמה...

כל אבן קטנה שהיא אולי אות סמוי מן העין,

כל רועה שהוא משורר

וכל משורר השומע סיפורים ברוחות... סיפורים,

אשר לעולם לא יאמרו, אלא, יחלמו. "

[בני בורא \ צייר לי נוף.]