זו הייתה שעת צהריים.
סיימתי כמה סידורים נחוצים בעיר, והתחלתי לצעוד חזרה בדרך לביתי.
פסעתי בנחת לאורך הרחוב המרכזי בעיר, נהנה מהשמש החמימה של סוף האביב.
הגעתי לתחנת האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי לאזור מגוריי, והתיישבתי על הספסל בהמתנה.
סקרתי בעיניי את שאר העומדים בתחנה.
ישבה שם גברת עם סלים גדושים במצרכי מזון,נראית כאילו היא חוזרת מהקנייה השבועית בשוק,זוג מבוגר בגיל העמידה, אישה צעירה עם תינוק בעגלה ועוד שני חיילים.כולם ממתינים, כמוני, לאוטובוס שיגיע.
כעבור שתי דקות הגיעה לתחנה בחורה צעירה.
לא אתאר לכם אותה, אך אומר רק דבר אחד - כנראה צניעות לא הייתה בדיוק הצד החזק שלה.
היא הייתה יותר לא לבושה מאשר לבושה...
היא נעמדה לצד התחנה, ממתינה גם היא לאוטובוס.
הוצאתי מתיקי את העיתון והתחלתי לעיין בו.
מזווית העין קלטתי פתאום דמות מתקרבת מרחוק, לבושה בשחור.
חלפו עוד כמה שניות עד שאותו אדם התקרב לתחנה,
וממבט מקרוב הוא התגלה כחרדי, לבוש במעיל שחור ארוך וכובע, וזקן שחור מעטר את פניו. הוא הגיע אל התחנה,העיף מבט אל העומדים שם ועיניו נתקלו בבחורה.
הוא השפיל את מבטו וצעד שני צעדים לאחור.
הוא ניגש אל מאחורי התחנה ונכנס אל חנות ירקות ופירות שהייתה שם.
`כנראה הוא מעדיף להמתין שם לאוטובוס כדי לא להיכשל במראות לא צנועים`,חשבתי לעצמי,
אך למרבה ההפתעה הוא יצא משם כעבור דקה אחת בלבד,
אוחז בידו תפוח עץ גדול,אדום ומבריק.
הוא חזר אל התחנה ומכל העומדים שם ניגש דווקא אל הבחורה.
הוא הושיט לה את התפוח ואמר לה "קחי, זה בשבילך".
הבחורה הופתעה מאוד, לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
"בשבילי?",שאלה בתמיהה,"למה?",
מבטאת בזה את סימן השאלה שעמד במוחם של כל הנוכחים בתחנה,
שהאזינו דרוכים לדו שיח שהתקיים שם.
האיש הרים את מבטו, הסתכל בעיניה ואמר לה בחיוך:
"גם חווה לא ידעה שהיא ערומה עד שאכלה מהתפוח..." והלך.