יום אחד, לפנות ערב, חזר איש אחד מהעבודה הביתה ומצא אותו ממש הפוך:
שלושת ילדיו, עדיין בפיז`מות, שיחקו בחוץ בתוך הבוץ,
כאשר סביבם אריזות של חטיפים מפוזרות על פני כל החצר הקדמית.
דלת המכונית של אשתו היתה פתוחה וכך גם דלת הכניסה לבית.
כשנכנס ראה שהבלגאן בפנים גדול בהרבה: נברשת התאורה היתה זרוקה
על הרצפה ושטיח הכניסה היה זרוק ליד הקיר. הטלביזיה בחדר המשפחה
הציגה בקולי קולות סרט מצויר והחדר היה זרוע צעצועים ופריטי לבוש שונים.
הכיור במטבח היה מלא כלים, שאריות ארוחת הבוקר היו מפוזרות על הדלפק
ופרורים מילאו את השיש. האוכל של הכלב היה מפוזר על הרצפה וכוס שבורה
היתה מונחת מתחת לשולחן. ליד הדלת האחורית בצבצה ערימת חול קטנה.

עלה האיש במהירות במדרגות, מודאג שמא אשתו חולה או שקרה לה משהו רציני,
דילג מעל צעצועים נוספים וערימות של בגדים. כשנכנס לחדר השינה,
חסר נשימה, מצא אותה שוכבת ומתבטלת בהנאה במיטה, עדיין בפיג`מה,
קוראת רומן. לשמע נשימתו הכבדה הסתכלה אליו,
חייכה ושאלה איך עבר עליו היום.
הגבר המופתע היה מבולבל לחלוטין ושאל את אשתו,
"מה קרה פה היום?"
חייכה אליו שוב אשתו וענתה,
"נכון שכל יום כשאתה חוזר מהעבודה אתה שואל אותי
מה כבר לעזאזל עשיתי היום?"
"כן", ענה האיש, כולו נדהם.
"אז", ענתה האשה, "זהו, שהיום לא עשיתי את זה."