בחור אחד קנה לעצמו הארלי דווידסון מלא בניקלים וכרומים מבריקים. הוא שאל את המוכר: "מה לעשות בכדי לשמור על כל הנוצצים האלה מפני חלודה?"
ענה לו המוכר: "בכל פעם שיש גשם, תמרח אותם בווזלין". הבחור שמע בעצתו בקפידה.
יום אחד פגש נערה נחמדה והם החלו לצאת בקביעות. לאחר כחודש אמרה לו הנערה: "אני רוצה להזמין אותך לארוחה חגיגית אצלנו בבית, המשפחה רוצה להכיר אותך." הבחור הסכים ונקבע המועד.
באותו ערב בזמן שרכבו על האופנוע לכוון הבית, אמרה לו הבחורה: "תשמע, אצלנו בבית יש מנהג כזה משונה, מי שאומר את המילה הראשונה אחרי האוכל, רוחץ את כל הכלים!"
כשנכנסו הביתה, הופתע ההארליסט, כ- 80 אורחים חיכו לו לסעודה, כולם רוצים להכיר אותך אמרה הבחורה. לאחר שיחת הכרות קצרה, ניגשו לשולחן לאכול.
ברגע שגמרו לאכול, נפלה דממת קבר על המסובים. שקט מצמרר, אף אחד לא מדבר.
כך ישבו כשעתיים ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף. להארליסט שלנו נמאס, הוא קם, מזיז את הכלים ומפנה מקום על השולחן, לוקח את הבחורה, משכיב אותה על השולחן ודופק אותה לעיני כל הנוכחים. שקט, דממה, אף אחד לא מוציא הגה.
הוא מחכה עוד חצי שעה וכעת הוא לוקח את אימה של הבחורה, משכיב אותה על השולחן ועושה לה את אותו הדבר. ועדיין דממת מוות.
פתאום החל לרדת גשם. ההארליסט מוציא את הווזלין מהכיס, באותו הרגע קם האבא ואומר: "אני נכנע! אני הולך לשטוף את הכלים".